זה אפשרי: אופטימיות בימים קשים
זה בסדר להיות עצובים, ולא, לא זה לא אומר שתמיד תהיו עצובים. פסיכולוגית קלינית מומחית מסבירה איך שומרים על אופטימיות, גם בימים קודרים
מאת ד"ר ז'אנה פורת, פסיכולוגית קלינית מומחית, המרפאה הלאומית לטיפול בטראומה נפשית של שיבא BEYOND
1) להיות אופטימיים לא אומר שחייבים להיות שמחים כל הזמן. אופטימיות אין פירושה שמחה. זה בסדר להיות עצובים כשרע.
אנשים מצפים מעצמם להיות כל הזמן שמחים או פרודוקטיביים, להיות תמיד בשיא של עצמם, אבל דווקא ההפך הוא הנכון: חשוב ביותר לאפשר לעצמנו להרגיש עצב, לא לפחד מזה. חלק גדול מדכדוך כרוני או מדיכאון נגרם מזה שאנשים שופטים את עצמם על הרגשות שלהם ומצפים מעצמם להיות שמחים, אפילו אם לא שמח כרגע. זיכרו: כשקשה בחוץ, כשקורים דברים רעים, מותר לנו להרגיש עצובים. רצוי גם שנעשה את זה ביחד עם אנשים שקרובים אלינו ונוכל לשתף ולהיות ביחד ברגעים שהם מורכבים וקשים. שיתוף רגשי והמוכנות שלנו לשאת רגש שלילי הם גורמי חוסן שמונעים התפתחות הפרעות חרדה ופוסט-טראומה.
אופטימיות זה לא משהו שדוחק החוצה רגשות שליליים. כשהנפש שלנו פוגשת כאב, כדאי לתת לכאב הזה מקום. חלק גדול מהסבל הוא בגלל הציפייה שלנו לא לסבול.
חלק גדול מהסבל שלנו הוא כי אנחנו מצפים להיות שמחים. תנו לעצמכם להרגיש עצב
2) לא תמיד תהיו עצובים. הרגשות שלכם תמיד משתנים.
הייאוש והאובדן של האופטימיות מגיעים מזה שכשאנחנו במקום של כאב ועצב, אנחנו מתקשים להסתכל קדימה ולהבין שהדברים לא תמיד יהיו ככה. כך או אחרת, התנועה הטבעית של החיים, של הרגש, של המציאות, היא שדברים ישתנו. אנחנו לא יודעים כמה זמן זה ייקח ואיך זה יקרה, אבל אנחנו יודעים שתנועה היא תמיד חלק מהחיים. אם נסתכל אחורה, האם אי פעם חשתם רגש שלא השתנה?
גם כשרגשות העצב שלנו סוף סוף ישתנו, זה לא אומר שפתאום נהיה שמחים ונישאר כך לנצח, כי גם כשאנחנו שמחים, לאט לאט השמחה משתנה ומתחלפת. ולכן, חלק מאופטימיות זו הוודאות שהעולם משתנה, אנחנו משתנים, הרגש ישתנה. אם לא טוב עכשיו זה בהכרח אומר שלא תמיד יהיה לא טוב. תמיד יהיה אחרת, ויש בידיעה הזו מן הנחמה.
3) אופטימיות זה לא איך לשמוח אלא איך לשמור על ערך, על כיוון ועל משמעות בחיים.
כשאנחנו מרגישים חסרי אונים זה המקום שבו אנחנו שוקעים. המציאות שלנו בימים אלה היא מורכבת, והיא מייצרת אצל הרבה אנשים תחושת של חוסר אונים – "מה כבר אני הקטנה יכולה לעשות". חישבו על התגובה של אזרחים רבים אחרי ה-7 באוקטובר, שבישלו כמויות אדירות של אוכל והביאו אותם למקומות כינוס, או התנדבו להסיע חיילים לכל מקום. מה שקרה כאן הוא הצורך לעשייה עם משמעות, להיות פעילים ולעשות טוב, כדי לא לשקוע.
זה יכול להיות גם בהקשר קטן יותר – המקום שלי בקהילה שלי או במשפחה שלי. זה מתחבר מאוד למושג האקטואלי בימים אלה, "צמיחה מטראומה". במצבים קיצוניים הרבה יותר פשוט להתבונן ולראות מה חשוב ומה פחות חשוב. וכשהפרופורציות מונחות לפנינו בצורה בהירה יותר, ניתן לזוז לכיוון החשוב יותר ולבחור במשהו שמקדם משמעות וצמיחה, בין אם זה לשחק יותר עם הילדים שלי, או לעשות קידוש בערב שבת עם שכניי, להתנדב בעמותה שמתאימה לערכים שלי, או להשתתף בפעילות פוליטית. אנשים מוצאים צמיחה מתוך הדבר הנורא שקרה להם, או לכולנו.
4) הימנעות היא לא דרך פעולה שתעזור לנו, וגם לא להיכנס לקונכייה שלנו ולא לצאת ממנה.
קל מאוד בימים קשים לשקוע לתוך התנהגויות שלא מועילות לנו. הימנעות, למשל, לא מקדמת אותנו ולא מניעה לשום מקום. אחרי ה-7 באוקטובר רבים לא יצאו מהבית, עבדו מהבית, הפסיקו לעשות פעולות לא חשובות או לא הכרחיות. בתחילה זה היה בגלל איום הטילים על אזורים רבים, אבל לאחר מכן, חלק מהאנשים המשיכו ככה – הסתגלו לחיים שבהם עושים רק את המינימלי, רק את האוטומטי ואת ההכרחי. זה מעגל – ככל שנמנעים יותר כך גדל מעגל ההימנעות, וכך גדלה החרדה וגדל הדכדוך ותחושת חוסר המשמעות.
זיכרו: אקטיביות מקדמת אופטימיות, פעולה הולכת ביחד עם האמונה.
5) אם פגשנו ברוע צרוף, זה לא אומר שאין טוב בעולם. אנחנו חיים עם הפער בין הרע לבין הטוב וצריך לזכור לראות גם את הטוב.
כשאנשים שחוו טראומה, או מצבים קשים כמו לחימה, מדברים על מציאות שבה העולם רע, שהם לא רואים תקווה, אני שואלת אותם: ומה עשית היום? ספר לי על רגע עם הילד שלך, עם בן/בת הזוג. איפה הייאוש שלך פוגש מציאות שניתן למצוא בה את הטוב?
אנחנו רואים את הפערים האלה, שלפעמים באמת בלתי נסבלים, על אירוע שהוא רוע צרוף, וגם על הטוב שקיים בתוך כל אחד, למשל באנשים הקרובים אלינו. אנחנו נאלצים לחיות עם הפער הזה, אנחנו פועלים במקומות האלה, שמאפשרים לנו בכל זאת להאמין אחד בשני ובעצמנו. שני הדברים לא מבטלים זה את זה – אם פגשנו רוע צרוף זה לא אומר שאין טוב בעולם. אנחנו פוגשים את הטוב כל יום, אנחנו צריכים להסתכל עליו.
